<h1>ספר הנייר הלכ' טריפות</h1>
<h2>דף יב.</h2>
הגהה. תשובת רש"י לרבי' יצחק הלוי, על דבר שה ששחט כראוי ולא נבדק השה והוציאו הריאה לחוץ בלא בדיקה. כבוד שבע מנות מאת המלך ונגד רבי' יצחק הלוי מאתי הקטן שבתלמידים שלמה ב"ר יצחק ז"ל אשר לקח אזני שמץ מנהו, על דבר שה אחד שהוציאו הריאה לחוץ בלא בדיקה והתירו המתיר, ובא מעשה לפני ואסרו. ולא לחלוק על ישיבתו באתי ותורה הוא וללמוד אני צריך ואת חטאי אני מזכיר היום ולא אכחד מאדוני כי בא מעשה לידי והוריתי להתיר ושגגת תלמיד עולה זדון, אשר אם דעת מורי' להחמיר על בני המקום משום פריצות דעבדי ושכחי, או משום דלאו בני תורה נינהו אז תנוח דעתי, אך אם בראייה אסרו על זאת אוכל בשרי בשיני כי כמה ראיות הבאתי לפני ר' ולא הועילו, כי קבלתי ממנו כי בכל מקום שחלקו רבותי' בין ספק ריאה בין ספק נקובי הדקין וקרומין וחוטין וכי איבעי' להו מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ומסיק בהדיא דסמכינן ארובא בשאר טריפות היכא דלא איפשר, ואי משום חצבא [ביצה כ"ה ע"ב] דמקטעא רגליהון דקציבאי היכא דלא הוציאה הריאה והוא לפנינו וטרפות שלה נראה מיד וסופו להגלות יש לנו להמתין מעט, שמא כשיוציא הריאה ימצא בה ספק טרפה, אבל היכא דלא איפשר ואין סופו להגלות לא מחתינן לספק טריפה מעולם. ולשתי ראיות אלה אשר אכתוב יתן מורי' אל לבו אשר קבלתי ממנו והלכה רווחת היא חלב בבהמה טרפה אסור, כאותה ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במעיים, ומה יאמר מורי' על זאת אם שעה אחת אכלנו חלבה קודם שחיטתה ולא חששנו לספק טרפות הריאה, ואם מפני שנשחט נאסרת והוחזק בה ספק זאת איני יודע למדנו מכאן דהיכא דלא איפשר סמכינן ארובא ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא ובדבר אשר עומד להגלות מיד אין אדם חולק על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבי' דלא איתמר דרב הונא אלא אשאר ספיקי, כגון בא זאב ונטל בני מעיים, אי אפשר לומר כן דהא ספק ריעותא הוא וגמרינן מיניה דאיבעי' להו היכא דמשמשא ידא דטבחא וניקבה הריאה אי תלינן אי לא תלינן, והלכתא דתלינן דהא תלינן בזאב. והשתא ומה היכא דאישתכח ריעותא תלינן לקולא היכא דמשמשא ידא דטבחא, היכא דהוציאה גוי או ישראל ומשמש בכולה מבעיא, ואף אם נמצאו בו נקבים נקבים תלינן במשמוש דטבחא, וכ"ש הכא דלא אישתכח בו ריעותא. ועוד דאם בא זאב ונטל בני מעיים והדקין תלינן בזאב והריאה בכלל בני מעיים, ומה לי זאב ומה לי אדם דאם לא כן לא נאכל בשר עולמית כי רוב פעמים הטבחים מושיטין הסכין אחר שחיטה בלבה של בהמה להוציא הדם, גם פעמים שהסכין נתחב תוך הריאה ואין בידי למחות כי אם ישאר הדם בבהמה תתאדם הבשר וירגישו הגוים ולא יקנו מהם ויבא להפסד גדול. ואם להחמיר בא מו' משום דבני עירו אינן בני תורה ורוצה לעשות סייג לדבריו הנה אין ביד מורי' לאסור ולהורות לרבים אם לא על פי דבר הלכה, ויתן מו' לב לדברינו ויהא ישראל יאריך ימים שלמה ב"ר יצחק זלה"ה. והשיב רבי' יצחק הלוי. הנה בכל ראיותיו תשובתו בצדו דקאמר ברובא דליתי' קמן דאזלינן בתר רובא, בריאה דיכול לעשות כתיקון חכמים לא אזלינן בתר רובא דריאה עלולה היא למצוא בה מיני טריפות דאמ' בה"ג דריאה בריאה בפני עצמה היא, ולא תימא דלא חלקו חכמים בין ספק ריאה לשאר ספיקי, לא דאי' בה"ג דאמ' האי בר אינש דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא צריך לאנפוקי לריאה טובא ואי לא עביד הכי אסרינן ההוא חיותא משום ספק טריפה, ובכל שאר מיני טריפות לא עבדינן כה"ג כמו בריאה דעלולה היא. ודקאמ' מחלב בהמה שנמצאת טריפה לאו ראיי' הוא, חדא דחלב חידוש הוא דאין לך דבר היוצא מן החי דשרי לבד חלב, ועוד כי קא מותיב רב עמרם מביצה טריפה ולוקחים בצים מן הגוים ואין חוששין לספק טריפה ומתרץ לא תימא מן הטריפה אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה. ודקאמ' היכא דמשמשא ידא דטבחא כ"ש הכא דלית ביה ריעותא, לאו ראייה היא דמדקדקין היכא דמשמשא משמע הא במקומות אחרים לא אמרי', וההיא דרמי בר אבא, אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בספק טריפות להתיר. ודקאמ' מסכין הטבח' שניקב הריאה, ודאי אסור הוא מההיא דהשובר מפרקת של בהמה הרי זה גוזל וכו' משום דמבליע דם באיברים וקאי בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. כלתה התשובה.
תשובה. לשון רש"י. והשתא לא בדקינן י"ח טריפות שמנו חכמים כגון נפולה שבורה נטולה וכו', ואפי' טריפות דריאה לא הוה בדקינן אי לא דשכיחא. ומיהו היכא דנאבדה הריאה אזלינן בתר רובא וכשירה ואין מפרסמין אלא לצנועין. ובגדיים וטלאים מורין כן. אין מקיפין במעים. ניקב הלב אפילו לבית חללו קטן טריפה. יבש הכבד טריפה. נשכה כלב שוטה, או אכלה סם המות דאדם, אסורה משום סכנה. ניקבה המרה טריפה אי לא סתמא כבדא ולא משתפכא תרתי מרריתא, או תרתי סניא דיבי, טריפה, דכל יתיר כנטול דמי והוא ניקבה. אינקיב כרכשא טריפה אי לא במקום הריעי בסוף הירכים. אינקיב הדורא דכנתא, אנטרוי"ל בל', או הבני מעים, אם חבירו מגין עליו זה לזה כשירה. ישב לו קוץ בוושט חוששין שמא הבריא ופי' רש"י דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. העלתה הריאה צמחים מלאנ"ץ בלע"ז כעין המצורע כשירה.
<h2>דף מב.</h2>
הגהה. תשובת רש"י לרבי' יצחק הלוי, על דבר שה ששחט כראוי ולא נבדק השה והוציאו הריאה לחוץ בלא בדיקה. כבוד שבע מנות מאת המלך ונגד רבי' יצחק הלוי מאתי הקטן שבתלמידים שלמה ב"ר יצחק ז"ל אשר לקח אזני שמץ מנהו, על דבר שה אחד שהוציאו הריאה לחוץ בלא בדיקה והתירו המתיר, ובא מעשה לפני ואסרו. ולא לחלוק על ישיבתו באתי ותורה הוא וללמוד אני צריך ואת חטאי אני מזכיר היום ולא אכחד מאדוני כי בא מעשה לידי והוריתי להתיר ושגגת תלמיד עולה זדון, אשר אם דעת מורי' להחמיר על בני המקום משום פריצות דעבדי ושכחי, או משום דלאו בני תורה נינהו אז תנוח דעתי, אך אם בראייה אסרו על זאת אוכל בשרי בשיני כי כמה ראיות הבאתי לפני ר' ולא הועילו, כי קבלתי ממנו כי בכל מקום שחלקו רבותי' בין ספק ריאה בין ספק נקובי הדקין וקרומין וחוטין וכי איבעי' להו מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, ומסיק בהדיא דסמכינן ארובא בשאר טריפות היכא דלא איפשר, ואי משום חצבא [ביצה כ"ה ע"ב] דמקטעא רגליהון דקציבאי היכא דלא הוציאה הריאה והוא לפנינו וטרפות שלה נראה מיד וסופו להגלות יש לנו להמתין מעט, שמא כשיוציא הריאה ימצא בה ספק טרפה, אבל היכא דלא איפשר ואין סופו להגלות לא מחתינן לספק טריפה מעולם. ולשתי ראיות אלה אשר אכתוב יתן מורי' אל לבו אשר קבלתי ממנו והלכה רווחת היא חלב בבהמה טרפה אסור, כאותה ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במעיים, ומה יאמר מורי' על זאת אם שעה אחת אכלנו חלבה קודם שחיטתה ולא חששנו לספק טרפות הריאה, ואם מפני שנשחט נאסרת והוחזק בה ספק זאת איני יודע למדנו מכאן דהיכא דלא איפשר סמכינן ארובא ודרמי בר חמא חומרא בעלמא הוא ובדבר אשר עומד להגלות מיד אין אדם חולק על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבי' דלא איתמר דרב הונא אלא אשאר ספיקי, כגון בא זאב ונטל בני מעיים, אי אפשר לומר כן דהא ספק ריעותא הוא וגמרינן מיניה דאיבעי' להו היכא דמשמשא ידא דטבחא וניקבה הריאה אי תלינן אי לא תלינן, והלכתא דתלינן דהא תלינן בזאב. והשתא ומה היכא דאישתכח ריעותא תלינן לקולא היכא דמשמשא ידא דטבחא, היכא דהוציאה גוי או ישראל ומשמש בכולה מבעיא, ואף אם נמצאו בו נקבים נקבים תלינן במשמוש דטבחא, וכ"ש הכא דלא אישתכח בו ריעותא. ועוד דאם בא זאב ונטל בני מעיים והדקין תלינן בזאב והריאה בכלל בני מעיים, ומה לי זאב ומה לי אדם דאם לא כן לא נאכל בשר עולמית כי רוב פעמים הטבחים מושיטין הסכין אחר שחיטה בלבה של בהמה להוציא הדם, גם פעמים שהסכין נתחב תוך הריאה ואין בידי למחות כי אם ישאר הדם בבהמה תתאדם הבשר וירגישו הגוים ולא יקנו מהם ויבא להפסד גדול. ואם להחמיר בא מו' משום דבני עירו אינן בני תורה ורוצה לעשות סייג לדבריו הנה אין ביד מורי' לאסור ולהורות לרבים אם לא על פי דבר הלכה, ויתן מו' לב לדברינו ויהא ישראל יאריך ימים שלמה ב"ר יצחק זלה"ה. והשיב רבי' יצחק הלוי. הנה בכל ראיותיו תשובתו בצדו דקאמר ברובא דליתי' קמן דאזלינן בתר רובא, בריאה דיכול לעשות כתיקון חכמים לא אזלינן בתר רובא דריאה עלולה היא למצוא בה מיני טריפות דאמ' בה"ג דריאה בריאה בפני עצמה היא, ולא תימא דלא חלקו חכמים בין ספק ריאה לשאר ספיקי, לא דאי' בה"ג דאמ' האי בר אינש דבעי למזבן רישא או אטמא או בשרא צריך לאנפוקי לריאה טובא ואי לא עביד הכי אסרינן ההוא חיותא משום ספק טריפה, ובכל שאר מיני טריפות לא עבדינן כה"ג כמו בריאה דעלולה היא. ודקאמ' מחלב בהמה שנמצאת טריפה לאו ראיי' הוא, חדא דחלב חידוש הוא דאין לך דבר היוצא מן החי דשרי לבד חלב, ועוד כי קא מותיב רב עמרם מביצה טריפה ולוקחים בצים מן הגוים ואין חוששין לספק טריפה ומתרץ לא תימא מן הטריפה אלא אימא שמא ינקה מן הטמאה. ודקאמ' היכא דמשמשא ידא דטבחא כ"ש הכא דלית ביה ריעותא, לאו ראייה היא דמדקדקין היכא דמשמשא משמע הא במקומות אחרים לא אמרי', וההיא דרמי בר אבא, אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בספק טריפות להתיר. ודקאמ' מסכין הטבח' שניקב הריאה, ודאי אסור הוא מההיא דהשובר מפרקת של בהמה הרי זה גוזל וכו' משום דמבליע דם באיברים וקאי בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. כלתה התשובה.
<h2>דף מג.</h2>
שמנה מיני טריפות נאמרו הלכה למשה מסיני, וכל הטריפות הנאמרות בכל מקום בכללן הן ואפרשם בע"ה. סימן ד"ן חנ"ק נפ"ש. פסוקה. נפסק חוט השדרה ופסוקת גרגרת שהיא ברובה. נטולה. ניטל הכבד, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, נעקרה צלע, סימנים שנדלדלו. נקובה. כל הנך דחשיב במתני', ניקבה הריאה וניקבו הדקין, אטום בריאה דמיא לבשרא וכולהו לקותא נינהו וכן חליף. חסירה. נחתכו רגליה וחליף דאוני. קרועה. נקרעה בשר החופה רוב הכרס. דרוסה. דרוסה הזאב והארי והנמייה. נפולה. נפלה מן הגג, נפלה לאש. שבורה. נשתברו רוב צלעותיה, גולגולת שנחבסה. ואפרשם כל אחד על מקומו בע"ה.
<h2>דף מד.</h2>
סימנים שנדלדלו ברובן, ופי' ר"ח שהקנה דבוק בושט ונפרד הקנה מעל הוושט אז היא טריפה.
<h2>דף מה:</h2>
פסוקה. נפסקה חוט השדרה טריפה וברובו, פי' רוב עורו של היקף החוט משהתחיל לימשך מן המוח דבעודו במוח במשהו ומשהתחיל להיות דק בחוט וזהו מן הפולין שקורי' גלנד"ש שבסוף הראש ומאותן פולין ולחוץ הוי ברובו, ופולין עצמן (בלפנים) [כלפנים] ולמטה עד בין הפרשות, היינו מקום שכלו הצלעות וחוט השדרה מתפצל ומשם ואילך כשירה. ובעוף עד למטה בין האגפים מקום שאגפי העוף מתחברים עד סופם. ונפסקה הגרגרת היינו ברובא וכמה רובא הלכתא רוב חללה. רב אלפס. הגהה. ה"ג עד בין הפרשות. דפריש לתלת דוכתי, חד לאטמא מהאי גיסא וחד לאטמא מהאי גיסא וחד לגופ' דאלייתא. הגהה. פעם אחת נפסק חוט השדרה של עוף ורבי' נסתפק מהו פי' של בין אגפים, אם קורא אגפים מקום שהכנף מחובר לעוף, אבל למטה משם כשר, או שמא כל כנגד הכנף שקורין אלא"ן שאין שם מחובר לגוף העוף קרוי כנגד אגפים, ומה שלמטה מזה קרוי למטה מאגפים וכשרה ולא למעלה כלל, ולא רצה רבינו יהודה להתיר אותו העוף שפסק חוט שלו למטה ממקום חיבור הכנף דפי', כך כתב הר"ר ברוך חיים ז"ל. ע"כ.
<h2>דף מו:</h2>
והיכא דקיימא ריאה גילדי גילדי או אוכמי שחורות כשירה, אבל אי רובא דמי לדיותא טריפה, והיכא דניקבה קרום העליון ולא התחתון ולא האדימה כשירה. והיכא דניקבה הריאה ודופן סותמתה וסביך בבשרא כשרה.
<h2>דף מז.</h2>
ובועא בשיפולי הריאה, פי' בה"ג דטרפה, וכן מנהיג ר"ת שדבריהם דבר קבלה ויש לסמוך עליהם. ואם יש חוט כל שהו מבשר הריאה שמפסיק שאין הבועא ממש בחודו של ריאה כשירה. ושיפולי הריאה נקרא כל חידודי האונות לצד חוץ, אבל בגג הריאה שכלפי השדרה לא מיקרי שיפולי. ושאלו לרבי' יצחק על ריאה שנמצא בצד ימין ב' אונות גדולות והשלישית ניכר חתך גמור כל שהוא כדי להכשיר או בצד שמאל שהיה שינוי אחר כי בו היו ג' אונות גמורות ואסרה הרב ולא ידע רבינו על מה אסרה כי לי נראה התר גמור, הואיל שהיתירה של שמאל קיימ' בדרא דאוני ועל זה אני סומך. רבי' יהודה. והיכא דבדק הטבח ופסק חוט אחד ואינו יודע אם סירכא או רירא פסק, יוציא הריאה ועיין ראש החוט אם ימצאנו וימללנו בין אצבעותיו, אם נימוח רירא הוא, ואם לאו סירכא הוא. ואם לא ימצא ראש החוט בריאה, רירא הוא וכשירה. ואם התחיל (ליבדק) [לידבק] הריאה בדפני הבשר או הצלעות, אכן לא נתחבר לגמרי רק שניכר מקום הלחות בבשר או בריאה, אומר השר כי בזה סמכינן בנפיחה. והיכא דמשמשא ידא דטבחא ונמצא נקב בריאה, או ריעותא אחרת שיכול לתלות שבא על ידו, תלינן להקל.
אמר רבא חמש אוני יש לריאה אפא כלפי גברא תלתא מימינא ותרתי משמאלא, אי חסיר או יתיר אי חליף טריפה, כשהבהמה תלויה ברגליה אז הוה הקנה למטה והאונות סמוכות לחזה והאומה מלמעלה, אז ימצא הבודק האומה היא הגדולה תחילה, ואחריה האונות מימין שלש ומשמאל תרתי. והעינוניתא דוורדא שהיא מימין דומה לוורד, והיא בחדר שלה לצד הלב, והבודק יפתח הטרפשות בסכין במקום הדק ולבן יותר, ויכניס ידו בנחת בלא מהירות פן ינתק סירכא אם היא שם. וימצא ג' אונות בימין חלוקות זו מזו ונפרדות לגמרי או ניכר מקום חיתוכו, וחלוקות מן האומא הגדולה, ובצד הימין הענינותא דוורדא. ובשמאל יבדוק וימצא שתים אונות נפרדות גם כן. ואם יש שום סירכא בשום מקום, מאונא לאונא, או מאומא לאונא, ממקום שנתפרדו זו מזו עד ראש האונא שאין מקום החתך שלם, או מאונא לטרפשא, או לצלעות, או לבשר שבין הצלעות, לעינונתא דוורדא, או לשמנונית הלב, או למצר החזה, בכל אילו המקומות, כללא דמילתא כל היכא דסרוכה, טריפה לדידן דמחמרינן אנן בבדיקה. הגהה. רמ"ק. והיינו שלא כסדרן שבאה הסירכה מאונא ראשונה לשלישי דרך על גבי שנייה אז טריפה, אבל בכסדרן קבלתי ממורי רבינו יהודה בשם רבי' יצחק ב"ר שמואל כי רבי' יעקב היה מתיר בכסדרן בלא בדיקה, וכן היה נוהג רבי' יצחק ב"ר אברהם, אך היה סומך על בדיקת הטבח. וכן פסק רבינו משה מיימון, וכן נוהגין בספרד ובאדום ובארץ ישמעאל, וכן בה"ג. ואין שיעור לקטנותה אפי' כטרפא דאסא. עכ"ל.
ואי יתיר, אי איכא ארבעה בימינא, או ג' משמאלה כמו מימינא, אי הויא ההיא שלא בדרא דאוני רק למעלה או בפנים טריפה, ואם היא בדרא דאוני כשרה. ואי ליכא עינוניתא דוורדא טרפה, והיתרת אינה עולה לה, ואם הענינותא בצד שמאל טרפה ואינה משלמת החסר. ואי איכא תרי טרפה לדברי רבי' שלמה, ורבי' אפרים מתירין, וכן רבי' יצחק בר' אברהם. ובבהמת ישראל יש להקל דהתורה חסה, ועינוניתא דוורדא היכא דסרוכא טריפה. רבינו משה מתיר אומא באונא כדברי רבי' יעקב בר יקר ורבי' שלמה, ור"ת אוסרה. ובצרפת נהגו כר"ת לאסור. ריאה הסרוכה לדופן בין בבשר שבין הצלעות או לצלעות עצמן, רבי' גרשום מאור גולה ורבי' יצחק הזקן ורבי' יהודה מפרי"ש היו מורים הלכה למעשה בדבוקה לצלעות, או לבשר עד לצלעות קרוב למיצר החזה דהוא ניתן לכהנים, וכן בתשובה רב שר שלום גאון, והצרפתים נהגו לאיסור, ובבהמת ישראל מודו אבל בעניין אחר לא, אף על ידי נפיחה כי אין אנו בקיאין בנפיחה. הגהה. ורב אלפס פסק מנפחין לה במיא ורמינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא כשירה ואי לא טריפה. עכ"ל.
<h2>דף מז:</h2>
והיכא דדמיא לגוונא דכבדא כשרה, לגוונא דבשרא טריפה, וסימן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. אטום בריאה שאינו מעלה נפח טריפה, ולא סמכינן אבדיקותא דסכינא דחליש פומיה דלא בקיאנן בהאי. והיכא דאיכא תרתי בועי דסמיכין להדדי ואין חוט בשר מפסיק ביניהם מנקבין חד מינייהו, אי שפכי להדדי כשירה, ואם לא תרתי נינהו וטריפה, אימר נקב הואי מעילוי סירכה ועביד תרי בועי וחדא מינייהו נקובה ומכה היא וחברתה סתמתא וטריפה. ה"ג. אבל אם יש חוט אחד ביניהם לדברי ר"י כשירה, ולדברי רבי' גרשם ורבי' שלמה שיעור ב' חוטין. והיכא דמספקא לן בחסר מאחד הצדדין מנפחין ואי נראה בין האונות או בראשן או בסופן דמות אונא חתוכה אפילו כעלה של וורד או של הדס דיינינן לה לאונא גמורה וכשרה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט בריאה ואין המחט נראת מבחוץ ובאת לפנינו שלמה כשירה ואפי' בקטנותא, ואם באת לפנינו חתוכה טרפה, ורבי' יצחק או' כי הסימפונות הריאה שיש לה רווח גדול, אין חילוק בין קופא לגאו ובין קופא לבר בין במחטים גדולים בין במחטים קטנים בכל עניין כשירה היכא דלא יצא לחוץ. ר"י. ואם המחט נכרת לצד חוץ כלל טריפה בין קופא לגאו ובין קופא לבר. מחטא דאישתכח בטרפשא ספק הוא וכל ספק טרפה לאיסורא. וסימפונא דריאה דאינקוב, טריפה אם יצא לחוץ, אבל אם יצא בסמפון ולא ניקב לחבירו כשירה. ה"ג. מחטא דאישתכח בכבדא במחטין דידן דקטנים בין קופא לגאו בין קופא לבר טריפה דנקובי נקוב ואתאי. אישתכח בסימפונא רבא דכבדא או דריאה בלא נקיבה כשירה דדרך הקנה בא כעובדא דר'. מחטא שנמצאת בעובי המסס ובית הכוסות ונקבו משני צדדין טריפה, אבל לא ניקבו שנים כשירה, ואם נקבו חצי העור מבחוץ ונמצא המחט מבחוץ טריפה דוודאי בא המחט מצד הוושט ונקבו. נמצא על המחט קורט דם בידוע שלפני שחיטה בא, לא נמצא עליו קורט דם, אחר השחיטה בא וידע עסק הטבח דחקו ובא שם וכשרה. ואם ניקב משני צדדין טריפה אפי' בלא קורט דם. מחט שנמצאת בתוך הקורקבן, גוזיי"ר בל', והיינו אותו שנקלף בעוף כשר או בתוך הושט כשירה, ואפי' נקב עור שבתוך הקורקבן ומן הבשר כשירה אם לא ניקב נקב מפולש לחוץ הואיל והחיצון כשר דניקבו זה בלא זה כשר. ואם ניכר מבחוץ קורט דם בידוע שניקבו שניהם וטריפה. ומחט שנמצאת בקורקבן לצד חוץ אפי' לא ניקב כי אם מעט מבחוץ ולא בפנים כלל טריפה, אם יש עליו קורט דם או הוגלד פי המכה. ומחט שנמצאת בקורקבן או בדקין משני צדדין נקב מפולש הואיל ואין עליה קורט דם, או לא הוגלד פי המכה, תלינן שמא לאחר שחיטה בא וכשר, ולא חיישינן שמא עבר מחיים ונקב לצד חוץ וחזר ונכנס לפנים. ס"ה. ואם נראה נקב מחמת חולי בקורקבן וניקב זה בלא זה כשר. ניקב הקורקבן בלא מחט עד השומן ושומן סותמתו מהדק שפיר וכשר דחלב טהור סותם. ומחטא דאישתכח בחלל הגוף חוץ להמסס ובית הכוסות טריפה, וריאה וכבד וקורקבן אפילו אינו ניכר שום נקב אפי' הכי אם נמצא בחלל הגוף טריפה, דודאי דרך הוושט בא ונקבו. כרס הפנימית שניקבה או' רבי' מנחם דכל הכרס כולו במשהו וטריפה, וחיצונה זה בשר החופה הכרס דאמ' בגדולה טפח ובקטנה ברובה. מחט שלנו שנמצא בסימפונא דליבא בין קופא לגאו בין קופא לבר טריפה.
תשובה. לשון רש"י. והשתא לא בדקינן י"ח טריפות שמנו חכמים כגון נפולה שבורה נטולה וכו', ואפי' טריפות דריאה לא הוה בדקינן אי לא דשכיחא. ומיהו היכא דנאבדה הריאה אזלינן בתר רובא וכשירה ואין מפרסמין אלא לצנועין. ובגדיים וטלאים מורין כן. אין מקיפין במעים. ניקב הלב אפילו לבית חללו קטן טריפה. יבש הכבד טריפה. נשכה כלב שוטה, או אכלה סם המות דאדם, אסורה משום סכנה. ניקבה המרה טריפה אי לא סתמא כבדא ולא משתפכא תרתי מרריתא, או תרתי סניא דיבי, טריפה, דכל יתיר כנטול דמי והוא ניקבה. אינקיב כרכשא טריפה אי לא במקום הריעי בסוף הירכים. אינקיב הדורא דכנתא, אנטרוי"ל בל', או הבני מעים, אם חבירו מגין עליו זה לזה כשירה. ישב לו קוץ בוושט חוששין שמא הבריא ופי' רש"י דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. העלתה הריאה צמחים מלאנ"ץ בלע"ז כעין המצורע כשירה.
<h2>דף מט.</h2>
נקובה. ניקבה הריאה ניקבו הדקין ניקבה המרה דפי' לעיל. וכן ניקב הכרס והחלב טמא סותמתו (טריפה) [כשירה]. ניקבה הכרכש' או דבר שחלב טהור סותמו כשירה, וכן ניקבה הקיבה טריפה. אטום בריאה שיש מקום בריאה כשמנפחין אותה אינה עולה רוח בנפיחה טריפה, דלא בקאינן בבדיקותא ושמא יבשה. וכן דמיא לבישרא טריפה לכבדא כשירה. וכולהו הני דטרפינן אימא לקותא הוא. כוליא דלקתא טריפה כדפרי'. כי משתכחא חדא כוליא וחדא ליתא כלל כשירה ואי איכא שלש כשירה להדיוט. ניקבה הכוליא כשירה וכל הכשר בכוליא פסולה בריאה ואיפכא, כי מישתכח תרין טחלי שפיר דמי. כל זה לה"ג.
<h2>דף נ:</h2>
קרועה. פי' הכרס הפנימי שניקבה או שנקרעה טריפה. והלכת' כר' יוסי בר' חנינא דא' רוב קרוע או רוב נטולה, והלכה כר' יהודה דא' בגדולה טפח ובקטנה ברובה, פי' כל שנקרע טפח ולא הוי רובא זו היא גדולה וטריפה, וכל שנקרע רובא ולא הוי טפח זו היא קטנה ברובא ולהחמיר, וכן הלכה. ה"ג.
<h2>דף נא.</h2>
נפולה. חיותא דנפל מאיגרא ולא ידיע אי רוחא דחפתה או איגנדרי, אקולורגי"ר בלע"ז, או נפלה באריתא דדלאי, בור הגבים או עמיקא עשרה טפחים אסירא משום ריסוקי אברים. אבל קיימא ושחטה ושהתה מעת לעת צריכה בדיקה, אבל קיימא חיותא אאיגרא וחזי שערי או אספסתא ואידרה לארעא אפילו גבוה כמה פושכי כשרה דאמדה נפשא ולא מרסקן אבריהון ושחיט לה מיד, ומילתא דצריכא היינו כנגד בני מעיים, ה"ג. ובבהמות המנגחות זו לזו ונופלין לארץ אין חוששין לריסוקי אברים לפי שנועצות ציפורני' בארץ, וכן בבית המטבחים שרגילין הטבחים להפילה לארץ, אבל אם נפלה הבהמה מחמת נגיחה חבירה שלא אמדה עצמה טריפה. ואם זרק אדם טלה או בהמה אחרת רחק ממנו לארץ ונפלה על מתניו כשרה, ועופות שנלכדים במצודה ודוחקים עצמם לצאת אם קשרי המצודה קרובים זה לזה חוששין שמא הקשרים רסקו אבריו. בהמה דמשדר כרעא אבתרא, טרייני"ר בלע"ז, אימר שגרונא נקטה, קרנפ"א בלע"ז, וכשרה, ולא אמ' דנפסק חוט השדרה דשיגרונא שכיח טפי. ובספק ריסוקי אברים טוב להמתין עד שתלך מעצמה ואז אין צריך בדיקה, ואם לא הלכה אפי' אחר מעת לעת צריכה בדיקה. לס"ה. נפלה לאור ונחמרו מעיה כגון כבד ולב וקורקבן אם הוריקו טריפה. אדומים שהוריקו או ירוקים שהאדימו טריפה, יצאו בני מעיים והפך בהם טריפה, לא הפך בהם כשירה.
<h2>דף נב.</h2>
כתב רבי' שמשון בשם רש"י וזה לשונו בפ' אלו טריפות כתו' בה"ג כל היכא דבעי בדיקה, כגון נפולה או שבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה אי שחיט להו אסירן. וכן כשנשברה השדרה ולא ידעינן אי איפסיק חוט השדרה אי לא, דה"מ בדורות קמאי דהוו חכימין ובקיאין למיבדק, אבל השתא דלא ידעינן למיבדק לא סמכינן אנפשין. ואמור רבנן דמשהינן להו תריסי ירחי שתא או עד דילדה או דמיעברא או מפקא לי' ביעתא דתרנגולת או ספנא מארעא ואז שריא. לה"ג. ולי נראה שאין לו לדיין באילו אלא מה שעיניו רואות ויש לו לסמוך עליו דכתי' או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אבל הוא יזהר ויביא יפה לפניו כל הבקיאין בדבר כי היכי דנימטייהו שיבא מכשורא. לשון רש"י. עוד כתב השר, מסקנא דמילתא ארי דורס אף בשוורים, זאב אינו אלא בעיזים ורחלים ובעגל בן חודש או יותר. נץ אשפריוויי"ר בלע"ז בעוף הדק ואפי' ברברבי מיניה. גס אושטור בלע"ז אפי' בעוף הגסה כגון עגור גרואא"ה בלע"ז. ואווז ושאר עופות בדכוותיהו וזוטרי מינייהו. חולדה בעוף הדק אבל לא בעוף הגס. עד כאן הלשון.
שמוטות גף בעוף שנעקר לגמרי מן הגוף טריפה, שמא ניקבת הריאה שקורין פיקח, וכן בשמוטת ירך בעוף, נעקרה צלע ממקומה בבהמה שישנה י"ב מכאן וי"ב מכאן או י"א מכאן ובאותן צלעות שיש בהן מוח ומחציין כלפי שדרה הלכה כר' יוחנן דבין נעקרו ובין נשתברו טריפה, אבל מחציין כלפי מטה כשירה. ה"ג.
<h2>דף נב:</h2>
דרוסה. בהמה שטרפה ארי או זאב טריפה, וכן נמר ודוב. ודינא הכי הוי, לארי ולזאב יש להם דרוסה בין בדקה בין בגסה, ולחתול ולנמייה, פואינ"א בלע"ז יש דרוסה בגדיים וטלאים דווקא, אבל באימרי רברבי לא, וכן בעופות אפי' גסים. חולדה יש לה דרוסה בעופות אבל לא בגדיים וטלאים. שועל, גופי"ל או רנור"ט בלע"ז, יש לו דרוסה בעופות, באימרי זוטרי אבל לא ברברבי ובעופות. רב אלפס. וכן עופות טמאים בדכוותיהו וזוטרי מנייהו אבל לא ברברבי. והלכתא לכל יש דרוסה כדקאי קאי חוץ מן הכלב. ואין דרוסה אלא ביד שלפניה ובציפורן דווקא, לאפוקי שן ורגל דלאחריה לא, וכולהו משום זיהרא ובהדי דשליף ציפורניו דווקא, מיהו בספק אי שליף או לא אין להקל ודריסה בכל מקום טריפה.
<h2>דף נג.</h2>
ה"ג. אם בא הארי או הדוב או הנמר ולא ידע אי על בין הבהמות אי לא, אימר לא על, ספק כלבא הכה התרנגולין ספק שונרא, אימר כלבא, איהו צועק ואינהו מקרקרן כשרים.
על וקטעיה לרישא דחד מינייהו נח ריתחיה והשאר כשרים וכן הדין בכל הדרוסין. מצא חתול או חולדה בין התרנגולים אפילו צועקין, או רודף אחריהם ואינו יודע אם הכה אם לאו, כשר כיון שאינו בלול דיכולין לברוח, אבל אם התרנגולים בלול או במקום צר שאינן יכולין לברוח חיישינן בדשתיק והם צועקין. אמנם אם מצילין דווקא אסור כשהם בורחים מפני החתול. וארי וזאב בין מצילין בין אין מצילין בכל עניין דרסי ואסור, וחתול וחולדה אם הכה התרנגול אחד בין האחרים אסור המוכה והשאר מותרין במצילים עצמן ובורחין, ואם הם במקום צר כולן אסורים דשמא הכה האחרים ולא אמרינן נח ריתחיה בהכאה גרידא. וזאב בין הרחילות ולקח אחד מהן בפיו והרועה מציל אותה מפיו מותרות דאין דרוסה בשן, ואם צואר הבהמה מלוכלך מהכאה הדורס בידו אין תקנה בדבר דהושט אינו יכול ליבדק. לס"ה.
<h2>דף נה.</h2>
נטולה. ניטל הטחול ולא נשתייר כעובי דינר זהב טריפה, אבל אם נשתייר כעובי דינר זהב כשרה ואפילו לקח כל השאר. ניטלה הכוליא כשירה אבל לקתה בכוליא אחת טריפה כרכיש בר פפא דטריף. והוא שלקתה בחריץ שבו לובן הכוליא, וכן אם נמצא בה ליחה סרוחה או מים עכורים או סרוחים טריפה, ומים זכים כשירה. ואם הקטינה בדקה עד כפול טריפה, ובגסה עד כענבה בינונית. ניטל הכבד ולא נשתייר כזית במקום מרה שלקה השאר טרפה או כזית במקום שהוא מחוברת תחת הכליות ואם התליע הכבד כשירה. ניטלה המרה לגמרי והעור בתוכה טריפה. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, הוא הירך מהבהמה שנשמט ונעקר ממקום חיבורו בקולית ואיעכול ניביה הם הגידים המחברים עצם לעצם במקום שמחוברים לגוף וקולית טריפה הואיל ואיעכול ניביה, אבל בלא איעכול ניביה כשירה שעדיין הירך מחובר לגוף דרך הגידים. ושמוטת יד הוא רגל שלפניה ונעקר לגמרי כשירה וכן כשנשבר. הגהה. כתב רבי' שמשון פ' אלו טריפות גגו של זפק, גאב"יי בלע"ז, והיינו אותו שסמוך לוושט ובו עובר המאכל והולך אל הקורקבן שקורין גנזיי"ר נידון כוושט היכא דניקב במשהו כל שנמתח עמו. והכי פי' הזפק נמשך עם הוושט מצד אחד והדקין מצד אחר נמשכים, וכשאוחז בוושט מצד אחד אילך ואילך ואותה גג הזפק תלוי שבין הזפק ובין הדקין ורוב גג הזפק תלוי למטה ואינו נמשך עמו ואותו גג גובה של זפק הנמשך מהוושט ולדקין נידון כוושט ונקיבתו בכל שהוא דדמי לדקין ובני מעיים, אבל גופו של זפק שהוא תלוי בנתיים אפילו ניקב כשירה, ואמשול לך משל למה הדבר דומה, לכיס שיש לה שינצים למעלה, אחת מכאן ואחת מכאן, וכשמושכים השינצים נמתח שפה עליונה של הכיס אינן נמתחים עמו במשיכה השינצים, כמו כך הזפק תלוי בוושט ובכיס. לשון רבי' השר ז"ל. עכ"ל.
<h2>דף נז:</h2>
שבורה. נשברה רוב צלעותיה טריפה פי' בעקורה. גולגולת שנחבסה, פי' שהוכתה על ראשה ועצם שעל המוח נחבס ואין אנו יודעים אם ניקב הקרום טריפה, ושיעוריה אם נחבסה ברוב גובהה ברובא ולחומרא. ה"ג. היכא דלא מתרמי חכם בקי דידע למיבדק שפיר הני בדיקות דלעיל עבדינן כרב הונא דא' סימני טריפה שנים עשר חדש. לה"ג.
<h2>דף נח:</h2>
הגהה. בהמה בעלת שלש רגלים נבראת כך טריפה וכן בעלת חמש. ה"ג.
<h2>דף עו.</h2>
חסירה. נחתכו רגליה למטה מן הארכובה, דהיינו עצם הדק המחובר לרגל שרגילין כל הטבחים לעקור אותה בסכין כשהיא מחוברת שם כשירה ואפי' ניטל לגמרי אבל האבר אסור מדרבנן. נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה, הוא העצם המחובר למעלה לירך ולמטה לשוק, ושם רגילין הטבחים לעשות סדק בראשו ולתלות הבהמה דרך אותו חור, והגידים צומתים ונחברים לאחד אם נחתכו אותם הגידים טריפה, נשבר העצם ויצא לחוץ בלמעלה מן הארכובה אפילו צומת הגידים קיים טריפה ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. היכא דאיכא בשר ומיעוט עור משלים לרוב כשירה, אבל העור שחופה השבר כמו הבשר ואינו מועיל אם יש מן העור כמו מן הבשר דדוקא בבר גוזלא דרכיך אבל במידי אחרינא לא אין העור מצטרף לבשר, ובעינן רוב הכסוי מן הבשר, ואין הגידים משלימין לכסות השבר כמו העור הואיל ובסופן להקשות. ובצומת הגידים בבהמה יש ג' חוטין, ואם נפסק רוב אחד מהם טריפה כרש"י, ובעוף יש ששה עשר ובנפסק אחד, ויש בודקין אותם. ומעשה בא לפני ר"ת בעוף שנשבר העצם מן הארכובה ויצא לחוץ וחזר ונקשר והתירו כי ודאי מה שיצא לחוץ היה מרוב דוחק ההילוך ולא כרגיל. לשון השר. ואם יצא לחוץ ולא נודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, חזינן אם השחיר במקום החתך ודאי קודם שחיטה היה ואי לא לא. הגהה. לשון תשובת רבי' שלמה ע"ה. לפני ר' הובא תרנגול אחד שנשבר עצם הירך ולא היה סמוך לצומת הגידים, והתירו ר' הואיל ולא יצא העצם לחוץ, ואפילו יצא לחוץ אם רוב בשר חופה אותו מותר. אבל אם נשבר סמוך לפרקו של עצם השוק, מקום שצומתים שם הגידים, צריך בדיקה שלא יהיה מנותק אחד מן הגידים ויבדוק אם ימצא ששה עשר שלימים. זה לשון רבי' שלמה ע"ה.
